בוגרים ממליצים

למדתי חדשנות ויזמות בחינוך במכון מופ"ת.

נרשמתי כי הייתה לי יוזמה.

לספר איך הכל התחיל זה קצת כמו לספר איך התחיל העולם. היה מפץ גדול ואז העולם נחלק לחלקיקים ומהחומר ההוא נוצרו כל מיני דברים.

לא חושבת שהחלקיקים למדו כל כך הרבה כמוני. הם עשו מה שאומר להם איזה צו קדום ונסתר.

אני הייתי צריכה ללמוד אבל הלימודים האלה הביאו אתם חדשנות ויזמות גם לתחום הלימוד עצמו, וגם הבהירו את העננים שהיו בשמיים שלי, כשרק התחילה היוזמה להתבשל אצלי.

שתי מגירות נחו אצלי במוח. אחת היא תוצאה של לימוד ציונות במכינה קדם צבאית. השנייה היא מגירת כתיבת תוכניות לימודים לילדי גנים וכיתות יסוד. כך יצא שכתבתי על יום העצמאות. כך יצא שחיפשתי ספרים שנכתבו לילדים על הסיפור של הקמת המדינה. כך יצא שגיליתי כמה ספרים ישנים מאוד. כך יצא שעבדתי והייתי עסוקה מאוד במשך כמה שנים. כך יצא שהתחלתי להרהר בעתיד. כך יצא שפתאום היה לי בינגו בראש – שתי המגירות התאחדו להבנה, שיש לנו סיפור גדול מהחיים ואנחנו לא מספרים אותו. מקסימום פורסים ממנו פרוסות דקיקות בבגרות בהיסטוריה. כדרכן של פרוסות דקות מדי, הן יבשות מדי. ואפשר לספר סיפור ציוני טוב לילדים וצריך לעשות את זה.

כמו בסרט אמריקאי בינוני, יומיים אחרי ההבנה הזו, קיבלתי דוא"ל ממכון מופ"ת שסיפר על לימודים חדשים ביזמות וחדשנות חינוכית. מהרגעים שאת שואלת את עצמך האם היו או רק חלמת חלום.

התשובה היא כמובן גם וגם. זה היה. זה היה מועיל וטוב ותומך ומאתגר. וזה היה חלום, מאותן הסיבות בדיוק.

קודם כל כי עזבתי מקום עבודה ובכל זאת הייתה לי מעטפת סביבי והיה מי שהקשיב/ה ויכולתי לדבר את החלומות היזמיים שלי בקול, ולהבהיר מה בדיוק אני רוצה. לאיזה כאב אני עונה והאם באמת יש שם כאב או שזה רק נדמה לי. מצאתי את עצמי נודדת לדירות של אנשים שלא הכרתי וראיינתי את הילדים שלהם. פגשתי מורות שהכרתי חלקית ושמעתי את הכאבים שלהם והחלומות והמאמץ. החשיבה העיצובית שלמדתי בקורס הביאה אותי למפגשים האלה ומאז זהו אחד הכלים הכי חזקים שלמדתי: פשוט להקשיב מה אנשים אומרם ולשאול רק "למה" או "איך" ולתת לזרם המחשבות שלהם לדבר את עצמו. קוראים לזה בעיצובית "אמפטיה" וזה הרבה יותר קשה ממה שזה נשמע.

תוכלו לקרוא ולצקצק – ביג דיל. כולנו מקשיבים. אני שמחה לשמוע אבל רק על עצמי לספר ידעתי ומאז ראיונות העומק בקורס הבנתי כמה אני *לא* מקשיבה. מניחה הנחות מראש. יודעת מה הולכים להגיד לי. כמה המחשבות שלי נודדות כאשר מישהו אחר/ת מדבר/ת כי בעצם אני כבר יודעת ורק מחכה לחלוק את הידע שלי עם הדובר/ת. מאז שמתי לב כמה קוטעים אותי מאותה הסיבה בדיוק. הרי מה זה חשוב מה אומר, את המסקנות כבר הסיקו קודם לכן.

מעבר לכל זה הקורס נתן לי כלים בניהול וייזום פרויקטים באופן כללי וגם כאמור דייק לי את היוזמה שלי. מאז עברו לא מעט מים וזמן, ואני מודה שלא קל לקדם לבד יוזמה, למרות שאני עושה את זה ומקווה השנה כבר היו לי בשורות טובות. יש לי כבר שותף לאב הטיפוס והערפל הפוליטי לא מסייע כרגע. מחכה שהוא קצת יתפזר.

מאז הקורס אני גם מנחה מורות ומורים שעובדים על יוזמה בתרבות יהודית-ישראלית [שזה עולם האם המקצועי שלי] ויודעת שאני מביאה דברים שלא הייתי יכולה להביא ללא הקורס. לא פעם ולא פעמיים אני חוזרת לסיכומים שלי, קוראת, פותחת סרטונים וקישורים, ומשתפת. בתחילת הקיץ , כשהייתי צריכה לעשות את המטלה המאוסה של בדיקת עבודות, מצאתי את עצמי מחייכת מנחת כאשר כמה תלמידות כתבו שהן למדו שקודם כל עליהן לשאול "למה?" – למה אני עושה דווקא את היוזמה הזו? ההבנה שהן פונות קודם לצד המעשי מבלי לשאול "למה?" הייתה אחד הגילויים הגדולים שלהן ועוד יותר מרגש היה לגלות, שצורת החשיבה החדשה היא דבר שהן מאמצות לעוד תחומים בעבודה החינוכית. התחלתי ללוות מחזור שני של מורות יוזמות בפרויקט אחד, ומחזור שלישי של פרויקט שלישי בו אני מעורבת עומד להסתיים. הקורס מאפשר לי להיות מנחה הרבה יותר טובה מזו שהייתי קודם לכן ולהקשיב גם לעצמי אחרת. לסייע להן לשרטט מפה של היוזמה שלהן [קנבס בלשון המקצועית], לפרק את המלל לפתקיות נפרדות, להזיז דברים, להתבונן לאחור וקדימה ושוב, ולהתייעץ ולשתף. לראות קוביות שנושרות ואחרות באות תחתיהן ולעצב משהו חדש בעולם. משהו שהוא חינוך טוב יותר, ששואל שאלות מדויקות יותר, אמפטי יותר ונותן מענה נכון יותר לכל מי שהיוזמה פונה אליו.

השארת תגובה