Less is more בחינוך/ שרון גרינברג

 

אחד המאפיינים של התקופה הזו – ההצפה של מידע בכל ערוצי התקשורת. אנחנו מבינים שכדי  להתמקד ולהבין טוב יותר אנחנו צריכים מצד אחד לסנן את הרעשים – להבדיל בין עיקר לטפל – ומצד אחר עלינו לוותר על מידע לא רלוונטי, ואפילו לשכוח אותו.

איך זה מתקשר להכנה של הילדים שלנו לעתיד המצפה להם?

תכנית הלימודים  של התלמידים עמוסה בפרטים שנקבע שהם צריכים לדעת. האם זו הדרך להתכונן לעתיד הממשמש ובא?

מתברר שאפשר גם אחרת.

במאי 2017 ארגנו משלחת לארצות הברית של נשיאי המכללות להכשרת מורים ללמוד על חדשנות בהכשרת מורים. במסע ההכנה שלנו לחוף המזרחי נקלענו בהרוורד לכנס של שרי חינוך מהעולם, שעסק בין השאר בנושאים שמעניינים אותנו במופ"ת – איך לשפר את הכשרת המורים על מנת להכין את התלמידים טוב יותר לחיים שאחרי בית הספר. אחד המרצים שהכרנו היה רוד אלן מקולומביה הבריטית, הפרובינציה המערבית ביותר של קנדה. דבריו הממו אותנו: עד שלא צמצמת קוריקולום שלם של מקצוע לדף בודד – לא הגעת ליעד. צריך לדעת מתי להפסיק, צריך להתמקד לא בידע אלא בהבנה, והכי חשוב מבחינתנו – לסמוך על המורים.

בשנת 2009 הגיע משרד החינוך של בריטיש קולומביה שבקנדה למסקנה שהוא עשה "עבודה נהדרת בהכנת תלמידים לעולם שכבר אינו קיים", ושחייבים לשנות את הגישה ללמידה בבתי הספר.

 תוצאות מבחני ה"פיזה" של תלמידי בריטיש קולומביה היו מעולים ברמה בינלאומית, אך התחושה הייתה שמשהו חסר. בשיחות עם אנשים ממגוון תחומים שערך צוות השינוי שהוקם לצורך זה, לא נאמר אף שהילדים לא יודעים לקרוא מספיק טוב או שאינם טובים במתמטיקה, אלא שהם לא מפגינים נחישות, לא גמישים, לא מתמודדים עם בעיות מספיק זמן כדי לפתור אותן, לא יודעים לשתף פעולה, לא יודעים לעבוד בצוותים ברמות לחץ גבוהות, לא יודעים לזהות בעיה, לבטא אותה ולפתור אותה, ולא יודעים ללמד את עצמם דברים חדשנים. בשיחות של צוות השינוי עם מורים, הם היו יותר ממוקדים – אמרו שתכנית הלימודים  ארוכה מדי ומקיפה מדי, שהיא עמוסה מדי וצריך להספיק בה יותר מדי חומר, ובעיקר – שהיא לא מספיק מתמקדת בהבנה. לאור זאת הוחלט להתחיל קודם כול בשינוי של תכנית הלימודים.

לצוות המשימה היה ברור, כפי שברור לכולנו, שתם עידן הישיבה מול אנציקלופדיות בספרייה, משום שהטלפון החכם, שנמצא כיום כמעט בידיו של כל תלמיד במערב, מספק לו גישה נוחה לכל המידע שיזדקק לו אי פעם. השאלה היא אם התלמידים מבינים את מה שהם קוראים, ואם הם יכולים להשתמש במה שהם מבינים.

עם זאת, בשונה מתפיסות מודרניות רבות, בקולומביה הבריטית לא ביטלו את חשיבות ה"ידע" לעומת ההבנה, משום שהם הבינו שכדי להבין משהו צריך איזה שהוא בסיס של ידע, ועל אף הטכנולוגיה שמזמנת מידע, יש דברים שחשוב שהתלמידים גם יזכרו.

מתווה-העל שהוחלט עליו כלל 4 מרכיבים עיקריים:

  1. כישורי ליבה – מה אנחנו רוצים שהתלמידים יהיו – מעורבים, לומדים לכל החיים וכו.
  2. רעיונות גדולים – מה אנחנו רוצים שהתלמידים יבינו.
  3. תוכן – מה אנחנו רוצים שהתלמידים ידעו.
  4. כישורי תכנית הלימודים – מה אנחנו רוצים שהתלמידים יעשו.

כל זה מוצלח מאוד בתור מתווה-על, אך מה עם תכנית הלימודים?

כדי שכולם יהיו מחויבים לתכנית הלימודים החדשה, צוות השינוי המליץ כי המורים יהיו שותפים בבנייתה – שמשרד החינוך יגדיר רק את הקווים הכלליים, ולא ינחית על בתי הספר תכנית מפורטת מדי.

המורים מתבקשים, על פי מתווה זה, להיות יצירתיים ויוזמים ולפתח את התכנית לעומק.

אז איך נבנתה תכנית הלימודים החדשה? המורים הקנדיים נחשבים למורים המשכילים ביותר בעולם. תקופת ההכשרה שלהם נמשכת 5 שנים, ואחת מהנחות הבסיס של צוות השינוי הייתה כי הם מומחים בתחומם ואפשר לסמוך עליהם שיבנו תכנית למודים המכוונת להבנה. יש ביניהם מגוון אתני רב, והם רואים בגיוון נכס, ולא בעיה. השאלה הייתה איך ללמד תכנית לימודים המתמקדת בהבנה וביישום של מה שהתלמיד יודע: הרי העובדה שתלמיד יושב בכיתה י' אינה אומרת בהכרח שהוא השתלט על כל תכנית הלימודים של כיתה ה', למשל. דבר נוסף שמפתחי התכנית התבקשו להביא בחשבון הוא הצרכים הלאומיים בלימודי המתמטיקה, ושהמורה יֵדע לקדם את כל תלמידיו, כל האחד מהמקום שבו הוא נמצא.

בין כל הצדדים הייתה הסכמה שבנושאים כמו מתמטיקה יש חשיבות להתקדמות הלוגית הטבעית ללימוד החומר (למשל: סדר פעולות ומספרים שלמים מלמדים לפני שברים פשוטים). מכל הצהרה כזאת יצרו 20-25 הצהרות מפורטות יותר לכל שנת לימוד. ומה עם מקצוע כמו היסטוריה? שם יש פחות ירידה לפרטים. גישה זו מניחה, כמובן, שהמורה מכיר את הנושא שהוא מלמד מספיק טוב כדי ללמד אותו לצורך הבנה, ולא לשינון.

המפתח לתכנית החדשה היה לנטוש את הרעיון שהמורה מלמד את תכנית הלימודים שקבע משרד החינוך, ובמקום זאת הוא ייצור לתלמידיו חוויות שיביאו לתוצאות הרצויות. לעתים החוויות האלה יפיקו פינות לא צפויות גם לתלמיד וגם למורה. במקרים כאלה המורה צריך להיות מוכן לומר: "אני לא יודע, בוא נגלה".

איזו מסקנה אנחנו יכולים להסיק שתסייע לנו? – אנחנו חיים בעידן שבו Less is more, ויש להתמקד בכלים וביכולות שישמשו את הילדים שלנו לחיות חיים מלאים ומאתגרים  בעתיד הקרוב. גם אצלנו יש מגמה להתמקד בהבנה ולא בשינון של ידע. אולם עלינו לאזור את האומץ ולעבור לשלב הבא.

דוגמה לקוריקולום:

המודל:

המודל שעל פי תכננו את הקוריקולום:

מידע על מערכת החינוך בבריטיש קולומביה